זו לא רק האדמה שרועדת
את נוגעת בי וצמרמורות עוברות לי מהעורף עד כפות הרגליים. זה רוך שמתפשט בתוכי, חם ורחב כמו הקיץ. את נכנסת אליי ומזיינת חזק, צובעת את קירות נפשי מבפנים. בשקט שלך את מקימה לנו בית תפילה בין מצעים כחולים כהים עם רקמת זהב.
אנחנו מתפלשות בזיעה, ויסקי וכוס. נושמות ונושפות זו את זו. התשוקה מתממשת דַּרְכֵּנוּ ונהיית, לכמה שעות, בשר אישה.
איך את יודעת אותי, איך את שומעת את כל הסודות שטמנתי. אני חוגגת את התנועה הבוטחת שלך בתוכי, וסומכת על הידיים החזקות שלך ועל העיניים שלך שיודעות להחליף צבעים.
את מצמידה כאפייה וטלית וטובלת אותן בצבע, בודקת אם אפשרי להן לנשום ביחד. אמנית טרוריסטית הם קראו לך, והרי שלום את עושה. הטרור שהכי מפחיד אותם זה אהבה. וגר זאב עם כבש, אישה עם אישה.
אנחנו נלקק פה כוס עד שנמגר את המלחמה, את האזעקות, את השומרים של כל החומות. אנחנו נאנחות וגונחות פיס אנד לאב על המיטה שלך, בפה שלנו, בין כפות הידיים שלנו. הקדוּשה נהיית אנחנו. אנחנו – קדוּשה.
אני משירה שערות ומשאירה לך אותן בבית בכל פינה, כמו חוטים שמבקשים לקשור אותך אליי. את משפריצה עליי מי פרחים, אגווה דה פלורס, שנספגים לי בצוואר ובבטן. כשאני הולכת אני מריחה ממך עדיין, ממשיכה להיגנב עלייך גם שעות אחרי. הגוף שלי מהדהד אותך, הנחיריים מזכירים למוח את הסערות שחוללנו במיטתך, את כל הגלים שגלשנו ביחד.
"מה את עושה לחוש הריח שלי?״ אני שואלת.
"זה הריח והרוח״, את עונה.
את והמילים שלך, את והצבעים שלך. לצייר בתוך כנסייה את אומרת לי? בתוך בת אדם את שואפת ונושפת פה.
כשאני יוצאת ממך והדלת נסגרת מאחוריי, אני כבר יודעת. אין אישה אחרת, אף פעם לא הייתה. אַת הכול. נִכְנַסְתְּ לשכבות הפריכות ביותר, היכן שכל תנועה משפיעה. אַת המקום אליו הגעתי ואַת המקום ממנו אני מתחילה.
ידעתי, אַת תחילת הספירה.